מי שמכירה אותי ו/או עוקבת אחרי כבר תקופה יודעת שלפני שנה הפסקתי לצבוע את השיער.
אחרי שנים של ביקור אצל הספר כל שלושה שבועות לצביעת שורשים, החלטתי פשוט… להפסיק.
בדמיון שלי כבר ראיתי את עצמי היום עם שיער לבן, ארוך, גולש. לפחות עד הכתפיים.
אבל המציאות? קצת אחרת
היום, שנה אחרי, אני עדיין רחוקה מהתמונה שהייתה לי בראש
אבל? אני יודעת שאני בדרך הנכונה.
ואני גם יודעת שכנראה זה ייקח עוד שנה, ואולי אפילו עוד שתיים- אבל אני אגיע לשם.
וזה בסדר.
כי יש דברים שפשוט אי אפשר לזרז.
לגוף יש את הקצב שלו.
לא משנה כמה ארצה, שום דבר לא יגרום לשיער שלי לצמוח מהר יותר.
ולפעמים זה יכול לתסכל בטירוף כי אנחנו חיות בעולם שבו הכל קורה מהר, במיידי, בלחיצת כפתור:
משלוח מגיע מהיום להיום.
סרט מתחיל בשנייה.
תשובה מתקבלת תוך רגע.
מסך מתחלף בגלילת אצבע.
ואז אנחנו פוגשות את הגוף.
והוא לא עובד על Wi-Fi. הוא עובד לפי הפיזיולוגיה שלו.
רק בשבועות האחרונים פגשתי את זה שוב ושוב:
• מישהי שהעמיסה סיבים תזונתיים בבת אחת וחטפה כאבי בטן ונפיחות.
• מתאמנת שמיהרה להעלות משקלים וסיימה עם פציעה בכתף.
• אישה שהעלתה מינון בזריקות ההרזיה מהר מדי ומצאה את עצמה מושבתת מבחילות ושלשולים.
בכל המקרים האלה המוטיבציה הייתה בשיא – אבל לגוף יש קצב פנימי שאי אפשר לכפות עליו קיצורי דרך.
ויכול להיות, שהיום, אנחנו כבר מספיק מנוסות וחכמות ובמקום לשאול את עצמנו:
"איך אני מגיעה לשם הכי מהר?" ולהתחיל לשאול "איך אני מגיעה לשם כך שגם אוכל להישאר שם?"
כי כמעט כל שינוי משמעותי בגוף שלנו – בניית מסת שריר, שיפור הכושר, ירידה במשקל, שיפור בריאות המעיים, שינה טובה יותר, ואפילו… שיער לבן שצומח – הוא תהליך.
לפעמים איטי.
לפעמים מתסכל.
אבל עדיין תהליך.
והסבלנות היא לא מה שמעכב את השינוי. היא התנאי היחיד שמאפשר לו לקרות.
