בשבוע האחרון יצא לי לדבר לא מעט על תסכול .
מישהי, כמעט בת 50, סיפרה לי שהיא מחפשת שמלה לחתונה של הבת שלה ומתוסכלת כי שום דבר לא יפה עליה.
אישה אחרת סיפרה לי שהיא כבר לא מסוגלת להסתכל על עצמה במראה. הקמטים, הנפילה, המרקם של העור – הכול נורא בעיניה.
ומישהי נוספת סיפרה שהפסיקה ללכת לים, כי היא פשוט לא אוהבת איך שהגוף שלה נראה בבגד ים.
לכאורה, כל אחת חלקה חוויה אחרת.
אבל מתחת לכל השיתופים האלה יש משהו הרבה יותר עמוק.
כי תסכול מתמשך מתחיל לזלוג לעוד מקומות.
לתחושת החמצה.
להשוואה מתמדת לאחרות.
לתחושה שמשהו בי לא בסדר.
ולפעמים גם לתחושת כישלון.
ובעיניי, זו הוויה נוראית לחיות בה
נכון. אנחנו כבר לא בנות 20.
וגם לא בנות 30.
אבל בחייאת – יש לנו עוד הרבה שנים לחיות.
אז מה?
נבלה אותן בתסכול מתמשך מכל מה שהשתנה?
בכל פעם שאני שומעת אמירה כזאת, אני נזכרת בקבוצת נשים מהממת שהעברתי לה סדנת תזונה לפני כמה חודשים.
נשים בנות 70-80, מלאות שמחת חיים, אש, סקרנות ורצון ללמוד, לשנות ולהשתפר.
אחת מהן, בת 82, סיפרה לנו שבן הזוג שלה בן 85, שהסקס מאוד חשוב לשניהם, ושהיא מחפשת פתרונות ליובש בנרתיק שקצת פוגע להם בחוויה.
אישה אחרת סיפרה שכבר שנתיים היא עושה אימוני כוח שלוש פעמים בשבוע. היא התחילה כי רצתה להתחטב לקראת החתונה של הנכדה שלה – והמשיכה כי היא רוצה להיות חזקה יותר.
ואני זוכרת שחשבתי לעצמי:
ככה אני רוצה להיות ולהזדקן.
הנשים האלה הן עבורי מגדלור .
לא כי הן מושלמות (ממש לא- יש בכלל דבר כזה?).
ובטח לא שהן מרוצות מכל קמט, מכל שינוי בגוף או מכל דבר שהגיל מביא איתו.
אלא כי הן לא הפכו את התסכול לדרך חיים.
משהו מפריע להן?
הן בודקות מה אפשר לעשות.
וזה מבחינתי ההבדל הגדול.
תסכול הוא רגש. הוא לא תוכנית פעולה.
ויש משהו שקורה ברגע שאנחנו עוברות מתסכול לפעולה: אנחנו מתחילות להרגיש טוב יותר עוד הרבה לפני שרואים תוצאות.
עצם הידיעה שאני כבר לא יושבת ומתבאסת, אלא עושה משהו בשביל עצמי, מחזירה לי תחושה של מסוגלות ושל השפעה.
אם יש משהו שמפריע לי, אני יכולה לשאול:
האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לשנות אותו?
ואם כן – מה אני מוכנה לעשות בשביל זה?
כי שינוי הוא לא תמיד קל (ספוילר- שינוי אמיתי הוא בדר"כ לא).
ובדרך כלל הוא גם לא מהיר.
וברוב המקרים- יש לו מחיר, ולפעמים מחיר כבד.
מחיר בכסף – מנוי לחדר כושר, ליווי מקצועי, טיפולים, תכשירים, תרופות או הזרקות.
מחיר בזמן ובמאמץ.
ולפעמים המחיר הוא בכלל בשינוי של החיים עצמם:
לקום קצת יותר מוקדם.
ללכת לישון יותר מוקדם.
להכניס אימוני כוח ליומן.
לשנות הרגלים שהיו איתנו שנים.
לוותר על דברים מסוימים.
לעשות דברים אחרת ממה שהסביבה שלנו רגילה.
ואפילו לספוג מדי פעם הרמת גבה.
ואנחנו לא חייבות לבחור לשלם את המחיר הזה.
באמת שלא.
אבל אז כדאי שזו תהיה בחירה מודעת.
"זה מפריע לי, בדקתי מה אפשר לעשות, והחלטתי שכרגע אני לא מוכנה להשקיע בזה את הזמן, הכסף או האנרגיה."
גם זו החלטה לגיטימית לחלוטין.
ללמוד לחיות בשלום עם מה שיש.
אבל להישאר שנים באמצע – לא לעשות שום דבר מצד אחד, ולהתייסר על זה שוב ושוב מצד שני?
זה מחיר שאני ממש לא רוצה ולא מוכנה לשלם.
אני לא מוכנה לבזבז את הזמן היקר שלי או את השנים שעוד מחכות לי על תסכול ממה שכבר איננו.
כי אנחנו אולי כבר לא בנות 20.
אבל אנחנו גם ממש, ממש לא בסוף הסיפור.
