עדיין לא דיברנו כאן, על האוקסיטוצין.
רובנו מכירות אותו כהורמון שאחראי על תחושת הקרבה, החיבור והאמון.
הוא הרי ההורמון שמופרש בזמן חיבוק, לידה והנקה.
לאורך שנות הפוריות, אסטרוגן ואוקסיטוצין עובדים בשיתוף פעולה פורה ויעיל.
הם מעודדים אותנו להתחבר, לטפל, לדאוג, לשתף פעולה ולשמור על מערכות היחסים שלנו.
מבחינה ביולוגית, זה היה מנגנון שעזר למין האנושי לשרוד.
ואז מגיע גיל המעבר וכללי המשחק משתנים.
רמות האסטרוגן יורדות, וגם הפעילות של מערכת האוקסיטוצין משתנה.
ופתאום… משהו מרגיש אחרת.
לא כי החלטנו החלטה מודעת להשתנות.
ולא כי הפכנו להיות מישהי אחרת
אלא כי מערכת ההפעלה שלנו השתנתה.
לא מרגיש לנו נכון להגיד "כן" כשאנחנו מרגישות "לא".
לא מתאים להמשיך לשים את עצמנו במקום האחרון.
פתאום אנחנו שומעות את עצמנו חושבות מחשבות שפעם אפילו לא העזנו לחשוב, לחלום על דברים שפעם נראו לנו בלתי אפשריים, ולא חוששות לתת דרור לרצונות ולמאוויים שלנו.
אנחנו מתחילות לשאול מה אנחנו רוצות, מה נכון לנו, ואיך אנחנו רוצות שהעשורים הבאים של החיים שלנו ייראו.
אחרי שמבינים את זה, אולי כבר פחות מפתיע לגלות שיותר ממחצית ממקרי הגירושין אחרי גיל 50 הם ביוזמת נשים.
ברור שלא כל אישה תרגיש כך, ולא כל שינוי בחיים נובע מהורמונים. מערכות יחסים הן הרבה יותר מורכבות מזה.
אבל בעיניי, אחת המתנות הגדולות של הגיל
היא שהגוף שלנו כבר לא כל כך מאפשר לנו להתעלם מעצמנו לאורך זמן.
