לקראת יום כיפור אני רוצה לדבר איתכן על תשליך.
לא בהכרח על הטקס המסורתי ליד המים, אלא על השאלה הפנימית שהוא מציף:
מה בעצם הייתי רוצה להשליך מעליי השנה?
מי שעוקבת אחרי ברשתות יודעת ש השנה יצא לי להשתתף בכמה מעגלים סביב הנושא הזה.
באחד מהם, כשהשאלה עלתה לאוויר, אחת הנשים השיבה: "את התרופות שלי."
את הכדורים ללחץ דם, לכולסטרול, את הקופסה הזאת שאני סוחבת אתי לכל מקום.
היא יודעת מצוין שהיא לא יכולה סתם ככה להפסיק לקחת אותם, אבל את העול הזה – זה מה שהיא באמת השתוקקה לזרוק למים.
ומסביב? ים של ראשים הנהנו בהזדהות כמעט אוטומטית.
כאילו זה חוזה סמוי שחתמנו עליו: השנים עוברות, הגוף מתבגר, ואנחנו מתחילות להוסיף תרופות ומרשמים…
אז כדי שלא יהיה ספק לרגע: אני ממש לא מציעה לאף אחת לזרוק את התרופות שלה לפח.
תרופות יכולות בהחלט להציל חיים, ושינויים עושים רק יד ביד עם הרופאים שלנו.
אבל יש משהו אחר, עמוק וחמקמק בהרבה, שהגיע הזמן להשליך:
את התפיסה שככה זה בגילנו.
כי הרי אנחנו כבר יודעות שהשומנים בדם, האיזון של הסוכר, הלב, המוח – הם לא רק גזירת גורל ביולוגית שמחכה לנו מעבר לפינה. הם מגיבים. הם קשובים למה שאנחנו עושות איתם ביומיום שלנו, יום אחרי יום.
זה לא קסם, והרי ברור לכולנו שאין כאן הבטחה שמי שתאכל מושלם (נגיד שיש דבר כזה) ותתאמן תהיה חסינה לנצח.
גנטיקה קיימת, הגיל עושה את שלו, והחיים מזמנים לנו הפתעות שלא תמיד ביקשנו.
אבל בטווח שבין "הכול בשליטתי" לבין "אין מה לעשות, נכנעתי לגיל" – יש מרחב חיים עצום.
מרחב שנבנה ממה שאנחנו שמות בצלחת, מהשרירים שאנחנו בוחרות לחזק, מאיך שאנחנו ישנות, הטקסים הקטנים, היחסים שלנו עם עצמנו ועם אחרים, וממה שאנחנו מכניסות לגוף ולנפש.
ואולי לקראת השנה החדשה, נסכים להשאיר מאחור גם את ההנחות שאספנו בדרך?
את כל מה שסיפרו לנו על מה "אמור" לקרות לנו ככל שאנחנו מתבגרות,
ועל מי אנחנו "אמורות" להיות בשלב הזה של החיים.
לא הכול בידיים שלנו.
אבל יש כל כך הרבה שכן.
גמר חתימה טובה, וצום קל ומשמעותי למי שצמה🤍
